יום שני, 19 באוקטובר 2009

אמא אדמה ואבא שמיים



באחד מסיפורי הבריאה הסיני, מתואר האדם כוולד של שמיים וארץ. השמיים הם האבא, הארץ היא האמא. ככזה הוא מכיל גם שמיים וגם ארץ בתוכו, וכל מנעד החיים חל במתח הזה שבין שמיים לארץ. האדם הינו ישות לא מוגדרת כזכר או נקבה.

היין והיאנג הינם תולדה של התחלקות האחד (הצי').הם כוחות שווים ביקום, כוחות המוגדרים אחד באמצעות השני, כוחות מנוגדים כמעט באופן מוחלט, אך עם זאת משלימים אחד את השני ובנוסף לכל זה, בכל אחד מן הכוחות הנ"ל ישנו גרעין של הכוח המנוגד לו.

היין והיאנג יכולים להתבטא כאור וחושך, כשמיים וארץ, כאיש ואישה וכאנרגיה מול חומר ועוד.
גם בסיפור הבריאה התנ"כי ישנו האחד,אלוהים, הבורא את האור והחושך,וממשיך בשמיים ואדמה, שמש וירח ובסוף את האיש והאישה. כולם ביטויים של השניים: יין ויאנג .

בראשית פרק א': "ויברא אלוהים את האדם בצלמו בצלם אלוהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם..". כלומר, אלוהים ברא יצור אחד בצלמו(גם אלוהים הוא אחד) ואח"כ נאמר "זכר ונקבה ברא אותם" . התפצלות לשניים, יין ויאנג.
כרגע נתעלם מן הגרסה השנייה המופיעה בפרק ב' בבראשית המתאר את בריאת האדם מן העפר ואת האישה מצלע האדם (מה שעל פי חוקרי המקרא מעיד על יותר מכותב אחד ועל האסכולות השונות של היהדות)

בריאת העולם על פי הפיסיקה המודרנית מתארת קיומה של נקודה סינגולרית (נקודה במרחב בה צפיפות החומר אינסופית)בה מתבצע "המפץ הגדול" שממנו מתפזרת אנרגיה מסיבית שמומרת לכמות זהה של חומר ואנטי חומר (אם תרצו יין ויאנג טהורים) ומשם אחרי התקררות מה לארבע כוחות אחרים :הכוח החשמלי, כוח הכבידה, כוח הצבע (הכוח הקיים בין הפרוטונים) והכוח החלש.להסבר מלומד יותר ניתן לגשת להרצאתו המצויינת של פרופסור עילם גרוס בנושא "חלקיק האלוהים-חלקיק ההיגס". בסרטון הבא : http://www.youtube.com/watch?v=d4YNIxh8W2E

על פי זה, כל המצוי ביקום מורכב מאותם היסודות שמקורם ביין וביאנג שנוצרו מן האחד: אלוהים, צ'י או המקור למפץ הגדול.

אני לא רואה הבדל. ואתם??

אלוהים נמצא בפרטים הקטנים ובכל מקום.

יום שני, 21 בספטמבר 2009

מה המצב?? תפוח בדבש!!


אז זהו שלא רק תפוח בדבש, אצלינו למשל היו גם דלעת(קרעה- שיקרע רוע גזר דיננו), וסלק (שיסתלקו אויבנו ומבקשי רעתינו), וחלקי ריאה (שתהיה שנה קלה כריאה ועונותינו קלים כריאה), ועוד כהנה וכהנה סממני חג משונים. אצל שכיננו כיכבו גם רוגעלך (רוגע-לך) וקווי (יקווימו כל משאלותינו), ממש יצירתיות חוגגת.

המעניין הוא שעל הברכות שבקונצנזוס יש כוונות ומשאלות חיוביות כמו בתפוח בדבש (שנה מתוקה כדבש), רימון (ירבה זכויותינו כרימון),ראש דג (שנהיה לראש ולא לזנב). ואילו על רוב התוספות והמנהגים הפרטיים שהובאו מעדות שונות, מתנוססת אווירה קצת יותר לוחמנית/נקמנית כמו יתמו/יסתלקו/יכלו אויבנו ומבקשי רעתינו, כל עדה כנראה על פי נחת זרועם של הגויים שסבבו אותם.

ראש השנה שלנו, המציין את תחילת השנה היהודית, את תאריך בריאת האדם, חל בימים שהם למעשה סופה של תקופה, סופו של מחזור טבע שנתי.הוא חל בזמן המתאים לסיכומים, חשבון נפש וקבלה לעתיד.זמן כבד ורציני.
לעומתו ראש השנה הסיני חל עם פרוץ האביב, בין אמצע ינואר לאמצע פברואר.במועד הקרוב לטו' בשבט שלנו.זמן בו פורצת האופטימיות והשמחה.
מעניין אם הדבר משפיע על אופיו של עם או נגזר מאופיו של עם.

יש הרבה מן המשותף ללוח השנה היהודי והסיני, לעומת לוחות שנה אחרים.
הנוצרים מתנהלים על פי מחזורי השמש בלבד, המוסלמים עושים זאת על פי מחזור הירח, ולכן חגם יוצא כל שנה במועד אחר, כי הרי מחזור של שנים עשר ירחים קצר בכאחד עשר ימים ממחזור השמש השנתי.
הלוח העיברי והלוח הסיני משלבים בין מחזורי הירח והשמש.
גם לנו וגם לסינים חשוב שראשי השנה שלנו יגיעו במועדם. ולכן ישנן שנים מעוברות.
ההבדל בין הלוח העיברי לסיני נעוץ במחזוריות השנים. לעומת הלוח העיברי המונה את השנים מבריאת העולם וקדימה (מעניין לעבר מה...) הלוח הסיני נע במעגלים שנתיים החוזרים על עצמם כל שישים שנה.
אז אפשר גם כך וגם אחרת והעיקר שתהיה שנה נהדרת.

יום ראשון, 13 בספטמבר 2009

סתיו בחלונות ובלבבי





שעון חלוקת השנה לעונות סיניות מראה שהסתיו ,למעשה, מתחיל כבר בשבוע השני של חודש אוגוסט. למרות החום המעיק והלחות, חלקינו יכולים להרגיש בשינויים קלים במזג האוויר.מתחילה לנשוב רוח קלילה, החצבים מתחילים לפרוח, הנמלים נעשות עמלות ונמרצות יותר ועוד.
הסתיו הינו תקופת האסיף. כל תנובת הקיץ הגיעה לבשלות מלאה, ונושרת מן העצים.
כל האנרגיות, אשר החלו את התפשטותם באביב, הגיעו למלוא הפוטנציאל שלהם בקיץ, מתחילות להתכנס בסתיו, לקראת איכסונם בחורף.וזאת לשם התחלת מחזור יצירה חדש שיתפרץ באביב הבא.
אנרגיית החום המתפשטת מעלה, לכאורה ללא גבולות, מתחילה לשנות את כיוונה ולהתכנס פנימה.
ההתכנסות של הטבע פנימה, מתבטאת היטב גם במצבו של האדם. לכן מופיעה תחושה של מלנכוליות קלה, רצינות התופסת את מקומה של העליצות שאפיינה את הקיץ, הבנה שזמן מעבר זה הוא פוטנציאל לתובנות חדשות, להחלטות חדשות.
זהו הזמן המתאים ביותר להסתכלות פנימה, לחשבון נפש, להפרדה של הנדרש לאחסון ולשמירה לימי החורף הבאים.
על פי הסינים, זהו זמן יסוד המתכת, אחד מחמשת היסודות המאפיינים את מהלך מחזוריות השנה (אביב – עץ, קיץ – אש, סתיו- מתכת, חורף – מים ,סוף כל עונה– אדמה ).

המתכת – המאפיינים של המתכת הם חדות, כוח, ארגון וסדר, נחישות וסמכותיות. תכונות הנדרשות בזמן חשבון נפש. היכולת לשפוט את המצב נכוחה, לדעת לחתוך ולהפריד בין עיקר לטפל והסמכות והיכולת לקבל החלטות חדשות להמשך.
היכולת לבצע סיכום תקופה, להיפטר מכל המיותר, העודף, המקולקל, לקחת רק את הנדרש לקיום בימי החורף ולשמרו היטב. להטמינו באדמה לשם יצירה מחודשת המתרחשת בחורף ובאה לידי ביטוי באביב. יכולת זו הינה תכונה נפלאה של הטבע ושל האדם,כחלק בלתי נפרד ממנו, המתרחשת במחזוריות כל שנה.

איברי הגוף המאפיינים את הסתיו הם הראות והמעי הגס, הם בונים את יסוד המתכת בגוף.
הלב והמעי הדק הם האיברים המיוחסים לקיץ.
הלב והראות, שניהם שוכנים בבית החזה ומקיימים בניהם יחסי גומלין.הראות עוטפות את הלב ומגנות עליו. הן המתכת שנותנת מסגרת וקרירות לאש. ללא גבולות אלו היה עודף חום מצטבר בלב, דבר הגורם לתופעות לא רצויות.
"אילו כנפי הריאה לא היו נושבות על הלב, הוא היה שורף את כל הגוף" (ליקוטי מוהר"ן).

בסתיו אנו רואים תנועות של התכנסות הבאות לידי ביטוי בטבע בצורת קמילה וריקבון של העצים והפירות, הופעת עננים היוצרים מעין חופה מעל הארץ, אוגרים את כל הנוזלים המתאדים מעלה ומורידים אותם כגשם אל הארץ.שוב מתחדשת התקשורת בין השמיים לארץ. את אותה תנועת התכנסות אנו מזהים גם בנפש האדם , בצורך שלו לבוא חשבון עם עצמו ועם בוראו. בשלות התנאים שהטבע מכתיב משפיעה ישירות על האדם ועל יכולתו לחבור שוב אל תוכו ומהותו. בזמן זה בו הכל יותר שפוף מזמן אחר, קל לו לאדם ולטבע לוותר על האגו, ועל תחושת הגדלות שאפיינו אותם בתקופת הקיץ ויכלו להשכיח מהם את ש"לא כוחם ועוצם ידם" עשו את הפלא הזה, כי אם גורם עליון המכפיף את חוקי הטבע ליצירת מחזוריות, כי הרי תכונה של אש,(קיץ במקרה שלנו)היא להמשיך ולהתפשט עד אין סוף, אם לא שמים לה גבולות.
תקופה זו נבחרה להיות ימי הסליחות, יום הדין והמשפט וימי החסד "בין כסה לעשור" הניתנים לנו עד לקבלת הדין